משחק: דורי אנגל, רינת היטלמן, דודו ניב, דימה רוס, ואדים חליף, ויטאלי ווסקובויניקוב, דניאל ברוק.

ע"פ "החטא ועונשו" מאת פיודור דוסטוייבסקי
עיבוד: בוריס ינטין ואיגור ברזין
נוסח עברי לבמה: רועי חן
תפאורה ותלבושות: פולינה אדמוב
תאורה: אינה מלקין
מוסיקה: סופיה גוביידולינה
תנועה: איליה דומנוב

בימוי: איגור ברזין

תיאטרון מלנקי (במסגרת תמונע), 2007.

תיאטרון מלנקי הולך וצובר תהודה מבורכת בשנה האחרונה, הפקותיו זוכות לתשבוחות מקיר אל קיר והשנה הוא גם קיבל לראשונה תמיכה ממשלתית, מה שאיפשר לאיגור ברזין לשלם לשחקניו משכורת. יש בהתפעלות הכללית, שמלווה את הפקותיו האחרונות של התיאטרון, משהו שמזכיר את גשר בראשיתו, גם אם במקרה של ברזין מדובר בתיאטרון שונה מאוד מזה של אריה, למרות הרקע הרוסי המשותף. ברזין עושה רושם של מינימליסט מובהק, עם חיבה מיוחדת לעיבודים ספרותיים ופנייה חצופה לקהל אליטיסטי בלבד, כזה שמסוגל לעכל הארדקור סוריאליסטי מסוג דניאל חארמס (ב"זקנה ועושה הנסים") או שלוש ורבע שעות דוסטוייבסקי (כמו במקרה שלפנינו). אישית, מאוד אהבתי את ההצגות הקטנות יותר של מלנקי: "הזקנה ועושה הנסים", "שושנת יריחו" ואפילו "הקונטרבס". את "הזר" הערכתי, אבל לא יכולתי להתעלם מהשיעמום הקל שלי אל מול הספרותיות המתישה של העיבוד. שם הרגשתי, שחלק גדול מהזמן ברזין נותן יותר מדי כבוד לטקסט, במקום להפוך אותו לתיאטרון תוסס וחי, כמו שהוא יודע. "על החטא", חרף הסופרלטיבים שעוד יורעפו עליו בהמשך, סובל מבעייה דומה.

ינטין וברזין הפשיטו את הרומן רב השכבות של דוסטוייבסקי עד לשלד שלו: רסקולניקוב הרוצח מול פורפירי נציג החוק מול סוניה נציגת האמונה והמוסר הנוצרי. את השלד הזה ממלאים המעבדים בקטעים ארוכים (לעיתים ארוכים מדי) של מונולוגים ודיאלוגים הלקוחים הישר מהספר. חלק מהזמן, בעיקר בכל הקשור לרסקולניקוב מול המשטרה, העסק עובד היטב, לעיתים אפילו מצויין. חלק אחר מהזמן, בעיקר בכל הנוגע לסוניה, זה עובד פחות. לברזין אין זמן, למרות המשך הרב של ההצגה, לפתח כמו שצריך את דמותה של סוניה. הוא מבזבז זמן רב מדי על ההתוודעות של רסקולניקוב אל מרמלדוב (שהמונולוג הארוך שלו בביצוע דימה רוס הוא מהרגעים הטרחניים בהצגה), ומצד שני נמנע מלתת מקום לבניית מערכת יחסים משכנעת בין רסקולניקוב לסוניה. כתוצאה מכך, דמותה של סוניה (למרות היופי והכריזמה הגלויים לעין של רינת היטלמן) נותרת מחוקה למדי לאורך ההצגה ולא משכנעת כמייצגת האספקט האמונתי של המשולש. כמו במקרה של "הזר", גם כאן ברזין מתאפק עם המצאות בימוי וירטואוזיות ומאפשר לטקסט לדבר. התפאורה מינימליסטית ביותר, מסתכמת פחות או יותר בעמוד עץ רב-שימושי ופריטי ריהוט מסוגים שונים.

מעט על השחקנים: דורי אנגל מרשים, אם כי חד-מימדי במידה מסויימת, בתפקיד רסקולניקוב המתלבט. דווקא דודו ניב בתפקיד פורפירי הוא התגלית של ההצגה הזאת. הכריזמה שלו אדירה ובלתי נשלטת, מזכירה בעוצמתה המהולה באירוניה דקה את השחקנים הכי גדולים של הבמה והמסך העולמיים. אם התפקיד הזה לא יקפיץ את ניב לשורה הראשונה של שחקני ישראלי - אזי אין צדק בעולם. הסצנות בהשתתפותו הופכות את הבמה לתבשיל מבעבע, חריף, קומי וטראגי בבת אחת. איפה הוא היה עד עכשיו? דימה רוס, מי שהיה עד היום הכוכב הבלתי מעורער של מלנקי, הפסיד הפעם את התפקיד הראשי לאנגל ונאלץ להסתפק בשורה של תפקידי משנה, בין השאר של הזקנה הנרצחת ושל מרמלדוב, אביה של סוניה. למרות הירידה בדרגה, ביצועיו של רוס נותרו מהוקצעים ומרשימים כפי שהיו תמיד. רינת היטלמן בתפקיד סוניה לא מקבלת, כאמור, מספיק חומר לעבוד איתו, אולם עושה רושם של שחקנים מחוננת ביותר. דברים טובים חייבים להגיד גם על שחקני המשנה (דניאל ברוק, ואדים חאליף וויטאלי ווסקובויניקוב), שלכל אחד מהם יש את רגעי החסד שלו.

בשורה התחתונה: תיאטרון מעניין ומרשים למדי, גם אם מעורר געגועים לעבודות יומרניות פחות של מלנקי.

ציון בסולם מכונת הבידור של מרט: 1/2 ***

מועדי הצגות מתוך אתר "הבמה"