משחק: אוהד וינקלר, דניאל ארליך, מיגל אורבך, רון ריכטר, רותם לוי, רינן חיים, שיר שנער, תמר רוזנבלט.

מחזה: אירווין שאו
בהשראת תרגומו של עלי מוהר
מעצבי תפאורה: אורי רבין, מרטין מוגילנר
מעצבת תלבושות: יהודית גרינשפן
מוזיקה: גיא מנצור
תאורה: אלכסיי טרלצקי

בימוי, עיבוד ותפיסת חלל: אבי גיבסון בר-אל

תיאטרון הסימטה, 2007

אבי גיבסון בר-אל זכה בשנה שעברה ב"קיפוד הזהב", פרס תיאטרון הפרינג', על הצגתו הקודמת במסגרת תיאטרון הסימטה - "אסקוריאל". ההצגה ההיא הייתה תעלול פרינג'י מרענן, גם אם לא מאוד נהיר (לי לפחות) והבליטה בחן רב את כשרונו הרב של גיבסון באסתטיקה (לא סתם הוא חתום בקרדיטים גם על "תפיסת חלל") ובימוי שחקנים. חוסר הנהירות של המלל בהפקה ההיא הצליחה להסוות את מה שמסתמן כעת כחולשתו העיקרית: טיפול בטקסט.

"מרד המתים" מחזיר את גיבסון לשטח מוכר, שבוער בנפשו, ומתבטא בצורה מרשימה במיוחד במסגרת פעילותו כשחקן ובמאי שותף בקבוצת "אורתו-דה" (שעד לפני כשנה וחצי, למען הגילוי הנאות, שימשתי כמנהל שלה). מדובר בפאמפלט פוליטי במובהק, ישיר בצורה כמעט מביכה, אך עם זאת מלא כנות ועוצמה תיאטרלית. בשביל לתמצת את הצד העלילתי הלא מאוד מורכב: שלושה חיילים הרוגים קמים לתחייה ודורשים מהחברה להמנע מקבורתם. לעומת זאת, הגנרל המקומי נחוש בדעתו להחזיר אותם לקבר...

כצפוי, האסתטיקה של ההפקה היא שוב הצד החזק שלה. כמו ב"אסקוריאל", גם "מרד המתים" מתחילה מחוץ לחלל ההצגה העיקרי עם נאומו חוצב הלהבות של הגנרל. אחר-כך, עם הישמע צפירת אזעקה, הצופים מוכנסים לבונקר, שבמרכזו שלושה קברים עטופים בדגלי ישראל. במהלך ההצגה, אפקטים של קול ותאורה יוצרים תחושה חזקה ואף מעיקה של בונקר אמיתי תחת מתקפה אמיתית. בשורה התחתונה - חוויה חושית די מהממת. מצד שני, יש את התוכן. בעוונותיי, לא יצא לי לקרוא את המחזה המקורי של שאו, סופר, תסריטאי ומחזאי יהודי-אמריקאי מוערך. מה שבטוח, הגרסא הנוכחית מוותרת על כל מורכבות טקסטואלית, עיצוב ממשי של דמויות או דרמה ממשית. המתים משמיעים הערות אנטי-מלחמתיות, החיים נעים בין הזדהות להתנגדות בוטה, בסוף המתים עוזבים את קבריהם לנצח. הכל רציני מאוד, נטול הומור, מתנהל בחשיבות עצמית מעט מעיקה. לעיתים נוצרת תחושה, שלגיבסון היה חומר למקסימום מיצג פציפיסטי מרהיב, ורק המסגרת המחייבת של תיאטרון מכובד כמו "הסימטה" אילצה אותו למתוח את העסק לשעה שלמה. אחרי עשר דקות העניין מתחיל לחזור על עצמו ובהעדר דמויות בשר ודם, מורכבות מחשבתית והתפתחות עלילתית - העסק מתקשה להתרומם.

השאלה שכמעט תמיד עולה, כשכותבים ביקורת על הצגת פרינג' אמיתית ובועטת היא האם ראוי להעריך הצגה שכזאת באותם הכלים שמעריכים הצגה של התיאטרון הרפרטוארי. האם העובדה שההצגה לא ריגשה אותי, לדוגמא, מעידה על איכותה הירודה או על חוסר ההבנה מצדי למטרותיו של היוצר? בכל מקרה, קשה להתעלם מהאיכויות התיאטרליות המובהקות של "מרד המתים" וכולי תקווה, שגיבסון יידע לתעל אותן בעתיד לכיוונים מעניינים יותר. מה שבטוח, האיש הולך ונהייה אושיית פרינג' מרכזית ומרתקת, שעוד נשמע ממנה לא מעט.

ציון בסולם מכונת הבידור של מרט: 1/2 **

מועדי הצגות מתוך אתר "הבמה"