משחק: ישראל (סשה) דמידוב, אפרת בן צור\יעל לוין, נטלי מנור, אלון פרידמן\אורי יניב, יבגני טרלצקי, אלכסנדר סנדרוביץ', גלעד קלטר\יונתן מילר, אמנון וולף, קלים קמנקו, ויקטור סוקולוב, אבי בנימין.

מחזה: גרגורי גורין (1974)
תרגום: רועי חן
תפאורה: מיכאל קרמנקו
עיצוב תלבושות: ילנה קלריך
עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

בימוי: יבגני אריה

תיאטרון גשר, 2006.

תקופה לא קלה עוברת על "גשר", לאור תוכנית ההבראה והקיצוצים שבאו בעקבותיה. קשה לדעת בודאות האם הגזרות הכלכליות קשורות גם לנסיגה האמנותית של התיאטרון בשנה האחרונה, אולם מה שבטוח, אחרי "גן הדובדבנים" הפושר, בא "מינכהאוזן" ומבאס אפילו יותר. אלוהים אדירים, תנו להם כבר סבסוד נורמלי! תנו ליבגני אריה ליצור בשקט! כמו במקרה של "גן הדובדבנים", גם ב"מינכהאוזן" ניכר הריסון שכופה על עצמו אריה בכל הנוגע לתעלולי פירוטכניקה, שאפיינו את עבודותיו מאז ומתמיד. הבמה לא זזה, התפאורה נייחת למדי וגם המיזאנסצינה סטטית במידה שמעוררת אי נוחות. ואם זה לא מספיק, אריה גם בחר להתעסק בחומר, שאין לו שום סיכוי אצל יוצאי רוסיה, שבטח מהווים נתח ניכר מבאי התיאטרון, בלי קשר לאיכויותיו האובייקטיביות. כמו במקרה של "להקה" בהבימה, גם כאן מדובר במחזה ששימש בסיס לסרט פולחן אהוב, שכל ילד רוסי מכיר מינקותו, בבימויו של מרק זכרוב. הסרט הוא כל-כך נהדר, כל-כך נצפה, כל-כך אלמותי, שבחירתו של אריה ליצור גרסא בימתית משלו עורר אצלי מלכתחילה סוג של רתיעה. וזאת חרף העובדה, שאריה הוא ללא ספק אחד הבמאים הספורים בארץ שבאמת יכול היה לצאת מההרפתקה הזאת בשלום.

כשאני קורא את הביקורות של עמיתיי הותיקים, כאלה שבטח מעולם לא ראו את הגרסא של זכרוב, אני הולך ומשתכנע שההכרות שלי עם המקור שיחקה תפקיד ביחסי להצגה. מצד שני, העובדה שההצגה כשלה קשות במועמדויות לפרס התיאטרון (רק מועמדות לתפאורה הלא מאוד מרשימה של מיכאל קרמנקו, שגם זכה), מצביעה על כך שבכל זאת יש בעמדתי מידה של אובייקטיביות. בעיניי, העלאת המחזה הנוכחי היא טעות מובהקת. אריה מעולם לא הצטיין בקומדיות, והעדות לכך היא "נישואי פיגארו" ו"ים", מההצגות הכי פחות מוצלחות ברפרטואר של "גשר" לאורך השנים. אין לאריה את הקלילות ואת חוש הטיימינג ההכרחי לבימוי קומדיה, והפאנצ'ים היחידים שעובדים כאן זה כאלה שכתובים כל-כך טוב, שאפילו אריה אינו מסוגל להרוס אותם. אין ספק, "מינכהאוזן" הוא מחזה מבריק, כמעט מושלם. גורין כתב אותו בשביל מרק זכרוב, בשביל הרגישויות שלו ושל שחקניו. רגישויותיו של אריה הן שונות: ויזואליות יותר, פנטסטיות יותר, פסיכולוגיות יותר. החומר הזה לא הכי מתאים לו.

בשורה התחתונה - כולי תקווה שאריה ימצא את הדרך לצאת מהברוך היצירתי ויעניק לנו עוד לא מעט עבודות מרתקות הראויות לכשרונו האדיר.

ציון בסולם מכונת הבידור של מרט: ***

מועדי הצגות מתוך אתר "הבמה"