משחק: מוני מושונוב, מיכאל כורש, עמי סמולרצ'יק, אורי הוכמן, רוברט הניג, יונתן רוזן, רודי סעדה\אורי אברהמי.

מחזה: דיויד מאמט
תרגום: יוסף אל-דרור
תפאורה ותלבושות: אלכסנדרה נרדי
מוסיקה: רן בגנו
תאורה: מאיר אלון

בימוי: מוני מושונוב

הבימה התיאטרון הלאומי, 2007.

התיאטרון הלאומי שלנו נמצא בתקופה האחרונה במצב הזוי להפליא: הבניין ההיסטורי שלו שרוי בשיפוצים נרחבים, והצגותיו נאלצות לנדוד על-פני מגוון אולמות תל-אביביים. הצרה היא שהקשר בין רוב האולמות הנ"ל לבין תיאטרון הוא עקיף ביותר. קחו לדוגמא את צוותא, מקום אגדי אמנם, אבל כזה שמותאם בעיקר להופעות מוסיקה ואם מתעקשים גם להצגות פרינג' מינימליסטיות במיוחד. העובדה שצוותא הפכה בימים אלה לבית העיקרי של הבימה מעוררת גיחוך. הבמה קטנטנה, המושבים איומים, התאורה והתפאורה בסיסיות ביותר. ולחשוב שבמשך שנתיים מהיום יאלצו מבקרי הבימה לראות הצגות בתנאים האלה. אפילו אולם אריסון, שהוא בעצם אולם הופעות של בית ספר יסודי, נראה הולם בהשוואה לצוותא. בשורה התחתונה - פתרון חלקי ולא מספק. ככה לא אמור להראות תיאטרון לאומי, גם לא בתקופה של שיפוץ. אפשר היה להתאמץ יותר ולדאוג לתחליפים הולמים יותר, גם אם היו עולים יותר כסף.

וכעת להצגה שלפנינו. "רומנטיקה" היא בהחלט תופעה שהולמת את המצב ההזוי שעליו דיברתי קודם. מדובר במין קוריוז מטופש ומרושל, שלמרות השם הנוצץ שחתום עליו, נראה הולם יותר מסגרת פרינג'ית איזוטרית. מוני מושונוב מגלם שופט אמריקאי, שאמור להכריע בתיקו של כירופרקט יהודי הומו (עמי סמולרצ'יק). לנאשם יש סניגור נוצרי אנטישמי (אורי הוכמן), שמנסה לכופף את התובע הקשוח (מיכאל כורש), שגם לו יש סוד קטן העתיד להתגלות חיש מהר. כל זאת, על רקע של שיחות שלום בין ישראלים לפלשתינים הנערכות בעיר...

מאמט כתב מין סאטירה גסה, מלאה בניבולי פה ותפניות עלילתיות תמוהות, שאמורה להגיד משהו על המצב של אמריקה. לפרקים זה מצחיק, לפרקים ארוכים יותר זה מצחיק פחות. מוני מושונוב, שחקן ענק ובמאי נהדר, לקח את השטותון הזה והעניק לו טיפול מלוטש ומשעשע, שהוליד הצגה שמצליחה להיות איומה ונהדרת פחות או יותר בו זמנית. לראות על במה של התיאטרון הלאומי יצירה שבועטת בחדווה בישבן של הבורגנות השבעה, שחושבת שהיא באה לערב צחוקים מיינסטרימי ומקבלת מין הגיג אליטיסטי מוטרף, זה כבר שווה את מחיר הכרטיס. מה שבטוח, מושונוב שוב שיחק אותה בבימוי קפדני ווירטואוזי, אותו הוא משלים בהופעת משחק מרהיבה.

השאלה העיקרית שצריך לשאול כאן היא: למה לעזאזל המחזה הזה? אז נכון שזה מאמט, ונכון שברקע יש ישראלים ופלשתינים, אבל האם באמת זה הכי טוב שיש לעולם הגדול להציע? נגמרו מחזות טובים באמת? למרות ההנאה שלי מההצגה, נדמה כי בתהליך קבלת החלטות שקול, מחזה מסוג "רומנטיקה" לא היה אמור לעבור את הסלקציה. ובכל זאת, הצגה שמרתק לראות.

ציון בסולם מכונת הבידור של מרט: 1/2 ***

מועדי הצגות מתוך אתר "הבמה"